הכול בראש: מהי תיאוריית שליטת השער בכאב?

לא כל אותות הכאב הפיזי מגיעים למוח, ומסתבר שאף יש לנו שליטה מסוימת עליהם.

דמיינו שחבטתם בטעות את בוהן הרגל ברהיט, ואתם מייד מתכופפים כדי לאחוז בו בשל הכאב. או שנגעתם בטעות במקור חום ואתם מייד מנופפים ביד הפגועה. או שילדכם קיבל מכה במרפק ומבקש נשיקה כדי להפיג את הכאב.

אם המצבים האלה נשמעים לכם מוכרים, חוויתם את ההנחה הבסיסית מאחורי "תיאוריית שליטת השער בכאב" (The Gate Control Theory of Pain). תיאוריה זו מציעה את קיומם של שערים נוירולוגיים במוחנו, המחליטים אילו אותות כאב ייכנסו ואילו אותות כאב לא ייכנסו. ההבדל הזה הוא גם ההבדל בין לחוש כאב מסוים ובין לא לחוש אותו.

שליטת שער היא הסיבה לכך ששפשוף של מקום כואב מסייע בהפגת הכאב. חלק מהסיבה ליעילותו היא שהוא מסיח את הדעת מהפגיעה, מה שלמעשה מפחית את כמות הכאב המורגשת. הסיבה השנייה לכך שהוא פועל מוסברת על ידי תיאוריית שליטת השער.

החוקרים רונלד מלזק ופטריק וול טבעו מונח זה בשנת 1965, במטרה להסביר כיצד גירויים לא כואבים יכולים להגיע למוח מהר יותר מגירויים כואבים. מערכת בקרת שער מווסתת קלט חושי מהעור, לפני שהוא מעורר תחושת כאב ותגובה לכאב.

לפי תיאוריית שליטת השער, תחושה של גירוי מזיק יכולה להיחסם על ידי גירוי לא מזיק. זה האחרון עובר בסיבי עצב המגיעים למוח לפני אותות הכאב, מכיוון שסיבי עצב אלה איטיים יותר.

במילים אחרות, התיאוריה אומרת ש"שערים" נוירולוגיים מחליטים אילו אותות כאב עוברים למוח ואילו אותות נחסמים. דבר זה משפיע על כמות הכאב שאנו חשים בפועל.

איך פועלת תיאוריית שליטת השער בכאב?

כדי להבין מהי בקרת שער, יש לחשוב על פעולתו של שער רגיל: הוא יוצר מחסום בין מה שמותר להיכנס פנימה לבין מה שנשאר בחוץ.

במקרה הנוירולוגי לא מדובר בשער פיזי כמובן, אלא בקולטנים נוירולוגיים שפועלים כשערים מטאפוריים השומרים על המוח מפני כאב.

כאשר אתם נפגעים מבחינה פיזית, הגוף שולח אותות למוח כדי לומר לו שאתם פצועים. לפי תיאוריית השער, חלק מהאותות עוברים וחלק לא. כאשר השערים "פתוחים", אתם מרגישים יותר כאב; כשהם "סגורים", אתם מרגישים פחות כאב.

הסיבה לכך מקורה באבותינו, אנשי המערות. שליטת השער בכאב היא מנגנון הישרדותי, פשוטו כמשמעו. אם נפגעתם על ידי בעל חיים ואתם משותקים מרוב כאב, החיה הייתה הורגת אתכם. אבל אם חלק מהכאב לא יגיע למוח ולא תהיה לכם תחושת כאב, תוכלו להילחם או לברוח.

מנגנון ההישרדות המסוים הזה ממשיך להתקיים גם כיום.

תפקיד הסיבים הגדולים לעומת הסיבים הקטנים

חשבו על סיבי עצב כמסלולים קטנים הנושאים מסרים מהגוף למוח. סוגים שונים של סיבי עצב אחראים לנשיאת סוגים שונים של מסרים.

סיבי עצב עבים ומהירים (הנקראים סיבי A-Beta) שולחים למוח מידע על תחושות כמו מגע, לחץ פיזי, וחשוב מכל – חום נעים ועמוק. לעומתם, סיבי עצב דקים ואיטיים (סיבי C) הם אלו שנושאים את אותות הכאב המייסר למוח.

פעילות הסיבים הגדולים שולחת מסרים למוח מהר מאוד, בעוד שפעילות הסיבים הקטנים נעה מעט יותר לאט. מחקרים מראים שכאשר יש יותר פעילות של סיבים גדולים מאשר סיבים קטנים, תחושת הכאב פוחתת. אנו תופשים את הכאב כפחות כואב, מכיוון שגירויים כואבים נחסמים מלהגיע למוח על ידי סיבי עצב אחרים. זה כמו תחרות ריצה – מי שינצח בהגעה למוח, הוא זה שאותו נחוש בפועל.

אם נגרה בכוונה את הפעילות בסיבי העצב הגדולים, נוכל "לסגור" את שערי הכאב. האותות בסיבים הגדולים מתחרים עם האותות בסיבים הקטנים, והם אלו שמגיעים ראשונים למוח. בצורה כזו הם חוסמים את אותות הכאב הנישאים בסיבים הקטנים, והם אינם מורשים להיכנס למוח.

מגע, לחץ, ובעיקר חימום עמוק (כמו טיפול בדיאתרמיה), מגרים בעוצמה את הפעילות של הסיבים העבים והמהירים. הדבר מסביר מדוע שפשוף של המקום, או הזרמת חום פנימי אל תוך מפרק כואב, מציפים את המוח באותות מהירים ונעימים שמנצחים בתחרות את אותות הכאב, ופשוט נועלים את 'השער' בפניהם. מכשיר TENS להפגת כאבים מבוסס על אותו עקרון, וכן גם מכשירים המבוססים על רטט / עיסוי.

תפקיד המחשבות שלנו בהפגת כאב

מעבר לתיאוריית שליטת השער בכאב, גם המצב הנפשי שלנו משפיע על איך אנו תופשים את הכאב. רגשות כמו פחד, חרדה, דיכאון ונטייה לקטסטרופה (לדמיין את הגרוע מכל) – כולם משחקים תפקיד באופן שבו אנו מרגישים כאב פיזי.

הנה כמה מהגורמים שיכולים להשפיע על האופן שבו אנו חושבים על כאב, ובהתאם לכך משפיעים גם על כמה כאב אנו חווים.

ציפיות
אם אתם מצפים שמשהו יכאב, המוח שלכם נוטה יותר להתייחס אליו ככואב. ציפיות "מדליקות" את המוח ומעוררות את מערכת העצבים.

כשאנו מצפים לכאב, אנו מרגישים כאב – בין אם משהו כבר קרה ובין אם לא. במחקר מסוים נאמר לאנשים ששהו במכשיר MRI שכאשר אור אדום נדלק, הם יקבלו הלם קל. כאשר האור נדלק, המוח שלהם נדלק כאילו הם סובלים מכאב, עוד לפני שההלם הגיע.

הקשר
היכן וכיצד מתרחש הכאב גם הם עשויים להיות פקטורים במידת הכאב שאנו חשים. לדוגמה, אם שחקן כדורגל מקבל תיקול על המגרש, סביר להניח שהוא לא יחווה את אותה כמות כאב כמו בתיקול אקראי אחר (למשל, במכולת או בסביבה מסוכנת). לפי ההקשר, ההשפעה שונה.

כל זה אומר שלפעמים אנחנו פשוט לא שולטים במסרים הנשלחים למוח שלנו. כל המסרים האלה נעים אל המוח, אבל ברגע שהם מגיעים לשם, אפשר לעשות לא מעט כדי לשנות את תחושת הכאב שלנו.

איך להפחית כאב?

ד"ר מלזק, אחד מהחוקרים שזיהו לראשונה את תיאוריית שליטת השער, יצר שאלון המסייע לאנשים לזהות את סוגי הכאב שהם חשים. המילים המשמשות בשאלון לתיאור כאב פיזי, מחולקות לשתי קטגוריות:

• המימד החושי של הכאב מתייחס לעוצמה – איזה סוג כאב אתם חווים. תחושות אלו, המעובדות במוח בחלק הנקרא קליפת המוח הסומטוסנסורית, עשויות להיות מתוארות באמצעות מילים כמו "פועם", "כואב", "חד", "עקצוץ" או "צריבה".
• המימד הרגשי של כאב קשור לאלמנט הפסיכולוגי, כגון כמה לא נעים או לא נוח הכאב המדובר. רגשות אלה, המעובדים על ידי המערכת הלימבית של המוח, עשויים לכלול מילים כמו "מייסר", "מענה", "מאמלל" או "מכאיב", לדוגמה.

המרכיב הרגשי של כאב – מרכיב הסבל – ממלא תפקיד חשוב בתפישה של כמות הכאב שאנו חשים. כאשר אנשים לומדים לכבות את האזורים הלימביים האלה במוח, הם מדרגים את הכאב שלהם כנמוך משמעותית ובנוסף הם מתמודדים איתו סובלים אותו טוב יותר.

החוכמה היא להבין איך לשמור על חלק זה במוח לא פעיל, כדי לשמור על השערים הללו סגורים. שלושת הדברים הללו יכולים להשפיע על המערכת הלימבית ולהפחית את הכאב.

1. הסחת דעת

כאשר המוח עסוק במשהו אחר, הוא לא יכול למקד את כל מאמציו בכאב. שמירה על הסחת דעת מכבה את האזור הזה במוח, מה שמפחית את כמות הכאב שאנו מרגישים.

האם שמעת פעם על אנשים עם כאב כרוני, שלא חשין את הכאב כשהם שקועים בתחביבים שלהם? זה כוחה של הסחת דעת. כשאנו מתאוששים מניתוח, למשל, מציאות מדומה, סריגה, פתרון תשבצים או אפילו צפייה בתוכנית טלוויזיה אהובה שומרים על דעתנו עסוקה ומרחיקים את הכאב.

2. הרפיה עמוקה

כאשר המוח שלנו הופך להיות רגוע מאוד, הוא משחרר אנדורפינים – משככי הכאב הטבעיים של הגוף. הם זהים כימית לאופיואידים, אך ללא כל תופעות הלוואי השליליות.

מעבר לשחרור הכימיקלים במוח, להרפיה עמוקה יש השפעה פיזיולוגית ישירה על אזור הכאב בגוף: היא מרפה כיווצי שרירים כרוניים, מרחיבה כלי דם ומזרימה חמצן. הפעולה הזו עוצרת את מעגל הכאב הפיזי המקומי ומפחיתה משמעותית את כמות אותות הכאב שנשלחים אל 'השער' מלכתחילה.

למעשה, השילוב הזה כה עוצמתי עד כי תרגול של טכניקות הרפיה עמוקה הוכח כמסייע למזער ולפעמים אף להימנע לחלוטין משימוש באופיואידים לאחר ניתוח. מחקרים מראים גם שפצעים כירורגיים מחלימים מהר יותר אצל אנשים המתרגלים טכניקות הרפיה עמוקה.

3. מחשבות

האופן שבו אתם חושבים על כאב הוא חשוב. הוא יכול פשוטו כמשמעו לקבוע כמה כאב פיזי אתם חשים וכמה זמן לוקח לכם להחלים.

המחשבות שלנו על כאב למעשה ממלאות את אחד התפקידים החשובים ביותר מבחינת כמה כאב באמת הרגשנו בסופו של דבר. אם אתם הולכים לטיפול רפואי או ניתוח בלי לטפל בבעיות כמו חרדה, דיכאון או קטסטרופה, התוצאה כמעט תמיד פחות צפויה להיות אידיאלית.

מומלץ לתרגל טכניקה הנקראת עצירת מחשבות, וזה בדיוק מה שזה נשמע: זיהוי מחשבות מסוימות כשהן מתגנבות אלינו, ואז בחירה מודעת להפנות אותן למקום אחר.

כאשר אתם מגלים שהמוח שלכם הולך במסלול הזה, דמיינו את עצמכם מול תמרור עצור. אתם מחליטים: האם אני הולך להמשיך במסלול הזה? אתם יכולים ללכת בדרך הזאת, אבל אם אתם יודעים שזה יחמיר את הכאב, אתם יכולים לבחור ללכת בכיוון אחר.

האם זה אומר שכאב הוא דמיוני?

אז האם כל זה אומר שהכול בראש?

ממש לא. הכאב שאתם חשים הוא 100% פיזי, אמיתי ומוחשי, והפציעה, הדלקת או השחיקה אכן מתרחשות בגוף. עם זאת, השליטה בעוצמת הכאב (ה'ווליום') נמצאת במערכת העצבים ובמוח. חלקי הגוף עצמם שולחים את האות דרך מערכת העצבים, אבל המוח הוא זה שמתרגם אותו לתחושת הכאב שאתם חווים בפועל.

לכן, על ידי שליטה ב'שער', אנו יכולים להנמיך את עוצמת הכאב למרות שהפציעה קיימת. אנחנו יכולים לתפוס כאב רק כל עוד המוח מעורב. מעבר לכך, ברגע שהכאב מגיע למוח, הוא עשוי להרגיש אחרת בהתאם למחשבות שלנו.

אז בפעם הבאה שהילד הקטן שלכם נופל, נסו "לסגור את השערים" על ידי נשיקה. זה יכול לעזור יותר ממה שחשבתם.